עולמם של החולים הפסיכיאטרים לוטה במסתורין, מעורר חשש וגורר שובל ארוך של סטיגמה. הקולנוע מספק הצצה לעולמות עלומים והזויים אלו שבנבכי הנפש, העוסקים בשליטה ובאבוד שליטה, ומאפשרים נגיעה באותם פחדים בהתנהגויות ובמחשבות האנושיות מעוררי האימה שבתוכנו, אשר הפרט מתעלם או דוחק עמוק ללא מודע. ההתייחסות בקולנוע לנושא החולים הפסיכיאטרים היא לעיתים ישירה, כמו בסרט "נסיך הגאות והשפל" למשל, המדבר על חולה עם הפרעה דו קוטבית, ולעיתים בדרך אלגורית, כמו ב"קן הקוקייה".
לא מוכרים סרטים רבים שמציגים את האחות כמטפלת אך יש סרטים רבים המציגים את האישה כפסיכותרפיסטית. המסר העומד באופן עקבי לנשים שהן אינן יכולות להשיג הכול; גם קריירה וגם נישואין. הסרטים מעבירים לנשים את המסר שיש להן תפקיד ביולוגי הקשור להיותן נשים וזה תפקיד הנישואין והאמהות. הסרטים מציגים את הנשים ככאלה שעושות טעויות כאשר מתפקדות מעבר לתפקיד הביולוגי המסורתי .
כפי שבסינגר ציין (1993) "סרטים אלו אינם טוענים כי נשים אינן יכולות לתפקד במישורים השונים, אלא אם יעשו זאת, הן תסחפנה ע"י האהבה. הן מתוארות כאוחזות בכוח, נהנות מחופש, מפתחות חוקים חדשים ונורמות חדשות, יולדות ללא נישואין, מתוחכמות ( יורות תחבולות ). לעיתים קרובות המטפלת מוצאת עצמה, כפי שנדרש ממנה טבעית, נסחפת לפיתוי רומנטי עם מטופל או מטפחת מטופלת צעירה.
לורה מולווי (1975) ציינה שהסרטים מרצים משאלה פרימיטיבית מינית פטריארכאלית שמאפיינת את הזרם הקולנועי. עפ"י מולווי, הגבר זוכה בהנאה מצפייה, בעוד שהאישה היא מוצג אקסביציוניסטי למשחק. לאורך היסטוריית הסרטים, מולווי דנה בכך שנשים נענשות או נערצות במטרה להרגיע את חרדת הסירוס של הגבר הצופה. יתרה מזו, להפחתת חרדת הסירוס של הגבר, המטפלת מוצגת כרווקה מרירה או גרושה.מאפייני הגבר מקדמים את מזימות הקולנוע, כאשר מאפייני הנשים משרתות כחזיון העוצר את פעולת המזימה לצורך מתן תדריך להתבוננות ארוטית.
תעשיית הסרטים בוחרת במקצוע הפסיכיאטריה – המטופלים, התיאוריות, ההסברים – ומעבירה אותם לסוג של בן כלאיים המתחבר למסע הפנטזיות של הציבור למטרות הנאה ובידור שלעיתים הוא מרשים אך ברוב המקרים מאכזב. לסרטים העוסקים בפסיכיאטריה השפעה ממושכת על הצופה.
העיסוק בפסיכיאטריה מדגיש את החשדנות, חוסר האימון, הספקנות, הזלזול, – הנמצאים בשולים של החברה. הקולנוע בא להקצין את המציאות במטרה לשקף ולחדד עמדות חברתיות המועברים על ידי עובדות או על ידי נתונים בדויים באמצעות אנשי מקצוע. הבמאים משחקים ומשתמשים במציאות הפסיכיאטרית כדי להגיע לעוצמות גבוהות של עניין במטרה לרתק את הקהל ולהגיע לרייטינג.
גבארד אמר שאם הפסיכיאטריה לא הייתה קיימת, אזי הקולנוע היה ממציא אותה. הפסיכיאטריה נתפסת כתחום שקשה מאוד להתמודד להבין ולתפוס אותו. הסרט לא פעם בא לפשט את הנושא להקצין תופעות כמו התנהגות מטפלים או התנהגות מטופלים במחלתם במטרה לבדר ולספק לצופה הנאה וקטרזיס.
הקולנוע והטלוויזיה יוצרים דימויים מעצבים לגבי תופעות חברתיות שונות. האופן שבו הקולנוע מתאר ומספר על דמויות כמו רופאים אחיות עורכי דין, רוצחים וכן הלאה, משפיעים מאוד על האופן שבו רואה הקהל הרחב את הדמויות הללו במציאות.
לדוגמה, בעקבות הסרט אהבה בשחקים, סרט על טייסי קרב בכיכובו של תום קרוז , שעור המתנדבים לטייס בארה"ב עלה באחוזים מאוד גבוהים. ההיסטוריה של השיגעון קשורה וחוברת להיסטוריה של המוסדות המטפלים בחולים. הסרטים קן הקוקייה וסנק פיט מיצגים את הבעייתיות במיסוד החולים.
בסרטים אלו אנשי הצוות שעבדו במוסדות מתוארים כאנשים אלימים, חסרי תרבות,חסרי נימוס, סדיסטים המפעילים את כוחם על המטופלים. מה שמנחה אותם זו הפטרונות שלהם על החולים, הם יודעים מה הכי טוב לחולים. שיטות הטיפול הן פולשניות קשות וללא הסכמתו של החולה כמו: נזעי חשמל, לובוטומיה והיפנוזה. ב – 1960 המוסדות הפסיכיאטרים נתפסו כמיועדים לדיכוי של אינדיבידואליסטים, נונ קונפורמיסטים והשיגעון תואר כתווית שהודבקה לאלו שהיו פורעי חוק. מיסוד החולים ייצג את השלטון של החברה על החלשים. גישה זו יצג ד"ר לינג שהפך לגורו של התנועות המתנגדות למיסוד. המסר החברתי היה שאת הממסד יש ללמד לטפל בגישות יותר הומאניות, להאמין לחולים שאכן הם חולים ולא להאשימם שהם עוסקים בדמיונות. יתכן שהבמאים מיצגים בסרטים אילו את רגשות האשם הקולקטיבים של הציבור שלא עשה ואינו עושה די להתמודד עם השונות והחריגות שבשולי החברה.
לדעת גאברד תדמיתה של מחלת הנפש ושל המטפלים בחולים נובעת מתפישות מוטעות הקיימות בתרבות. היו תקופות שבהן בתי החולים לחולי נפש בארצות הברית נהגו לגבות דמי כניסה ולאפשר לקהל לבוא ולהציץ בחולים, כך שקימת הייתה מסורת של ראיית החולה כיצור מוזר, אקזוטי ושונה. במידה מסוימת, הקולנוע נוטל סטיגמה קיימת שפשטה בחברה. אך יש היבט נוסף שיש להתייחס אליו, הקולנוע ההוליוודי משפיע על המיתולוגיה התרבותית. לטענתו של גאברד כפי שאנשי אתונה העתיקה נהגו לצפות בתיאטרון ולקבל מסופוקלס מושג של מה פירוש להיות בן אנוש, כן אזרחי ארצות הברית לומדים מה פירוש להיות בן אנוש מהקולנוע. כך שמבחינה זאת, הדרמות היווניות והקולנוע האמריקאי המודרני הם יוצרי מיתוסים.
אחד הדברים שאנו רואים בסרטים העוסקים בפסיכיאטריה או במחלות נפש הוא נרטיב מיתולוגי שהקהל רוצה לראות ולא מראה המשקפת את המציאות. כמו הנרטיב של הרוצח חולה הנפש המטורף, נרטיב של מחלות נפש שאינן קימות, והמבטאות התמרדות נגד חברה מטורפת. הנרטיב של קשר בין גאונות לטירוף המוצג בסרט נפלאות התבונה, בו ראסל קרואו מגלם את חולה הסכיזופרניה ויוצר נופך מסוים של יוקרה. בחברה מטורפת של סליברטאיות, הקישור חולה הנפש עם מפורסמים ויפים בעל השפעה אדירה יכולה להוביל לשינוי התדמית הן כלפי המחלה והן כלפי מטפליה.
שניידר סיווג את הסרטים שבוימו עד 1985 לשלושה סוגים. כשבכל הסוגים הדמות שבאמצעותה עוברים המסרים היא דמות הרופא. המסר הוא שאין הכוונה רק לרופאים אלא לכל עובד אחר בבריאות הנפש כמו עובדים סוציאליים, אחיות ואחרים. המסרים בסרטים מועברים באמצעות רופאים ואחיות כיוון שהם מיצגים את המנהיגות,הסדר, את אותם עובדים בבתי חולים, "המציצים" הנותנים דרור לדחפיהם באמצעות ההצצה, ובאמצעותם הקהל מקבל לגיטימציה מוסרית לנבור בנבכי הנפש של עצמם ושל האחרים.
הקבוצה הראשונה מיוצגת בסרטי ד"ר דיפי, הרופא המשוגע והטיפשי. סרטים אילו מוצגים כחסרי היגיון. החולים בסרטים אלו מטופלים בצורה מוזרה והרופאים אינם מזיקים. ד"ר דיפי מוכר כסרט המייצג את הרופאים כדמויות מצחיקות, השוטות יותר מהמטופלים. כשהמטופל מוצג כמשוגע הוא עדיין מוצג מצחיק אבל לעיתים קרובות הוא לא מוצג ממש חולה אלא כחכם יותר מהרופא שלו,למרות מחלתו. הבמאי מיצג את ד"ר דיפי כרופא מתריס ומתנגד להיגיון. דרכי הטיפול שלו מוזרים לא פרקטיים ולא רגילים. למרבה המזל רק לעיתים רחוקות הטיפולים שלו גורמים לנזק.
דמות הקבוצה השנייה, ד"רWONDERFULL, מופיעה יותר בסרטים המייצגים היגיון.דמות זו מוצגת כאנושית, חמה, צנועה, ואכפתית, הזמן לא מדאיג ואין הצמדות לשעון. המטופלים רואים בו כאדם שניתן לדבר איתו בכל שעה של היממה. הוא מיוצג כרופא מיומן יצירתי המשתמש בטכניקות של הכלה ושיחות ואינו משתמש בטיפולים הנתפסים קשים כמו נזעי חשמל ולובוטומיה. ההסבר לכך שהרופאים הוצגו כך היה שלמעט מאוד במאים היה ניסיון עם פסיכיאטריה לפני שנות השלושים ומוקדם בשנות הארבעים, וחוסר יכולת טכנית בהעברת המסרים בסרטים אילמים שהיו באותם שנים. על דעת שניידר ההצלחה הדרמטית שמוצגת בסרטים אילו נבעה מציפיות נמוכות מהפסיכיאטריה.
דמות הקבוצה השלישית הוא ד"ר השטן שנוטה להיות רעה וסדיסטית, שתלטנית הכופה טיפול פיזי. דמות כזו לא ניתנת לזיהוי מידי, הרוע שלה מסתתר מאחורי מתן יחס נדיב. ד"ר השטן מוכר כדמות היסטורית בסרטי האימה. הוא הופיע לראשונה ב- 1919 ומיצג את ד"ר פרנקשטיין של המוח, העוסק בניסויי מעבדה ומגביר איסורים,סכנות ומשתמש באחרים כדי להשיג את מטרותיו המאיימות על העולם ועל הפרט. הם מנצלים את סמכותם ומיומנותם המקצועית כדי לסחוט מהמטופלים כסף. הוא מתואר כנוירוטי, משוגע, מתעלל במטופלים, רוצח. הוא הרופא שיכפה אשפוז וישתמש בטכניקות ריפוי המייצגות רוע, שליטה, מניפולציה, כוח, נקם, רווח כספי,ועונש כמו: לובוטומיה, נזעי חשמל, אשפוז כפוי, טיפול תרופתי כבד, היפנוזה.
דמות זו מיוצגת בעיקר בסרטים מלפני 1935 שברובם היו אירופאים. אורי קליין, מבקר הקולנוע של עיתון הארץ טוען שהקולנוע ודאי משפיע. הוא משפיע על אופנות ועל האופן שבו אנו מנהלים את חיינו. הוא מלמד אותנו איך לחזר אחרי אישה או גבר והוא מלמד אותנו איך לשלוף אקדח.כפי שג'ון ווין ואמפרי בוגרט עושים. לדעתו הקולנוע אינו משחית. אלו שמדברים על סכנות הטמונות בקולנוע אינם מביעים אמון באדם. לדעתו מרבית האנשים נבונים מספיק כדי לעשות את ההבחנה בין מציאות לקולנוע. הם מוסריים מספיק כדי להתמודד עם המסרים הכלולים בסרטים, לקבל או לדחות אותם.
לדעת גאברד הסרטים על פסיכיאטריה נוטים להראות את הצד השלילי, ה"מושך" כמו אלימות, רצח, מכות חשמל, אשפוז כפוי, קשירות, בכי צעקות. צד זה מציג את ההקצנה, האבסורד המביא לרייטינג. הצבור שואב היום מן הקולנוע רבים מהמושגים שלו בנוגע לפסיכיאטריה ומחלות הנפש. גאברד שעסק שנים רבות בבדיקת האופן שבו מוצג תחום עיסוקו בסרטים טוען שהוליווד העדיפה על פי רוב עיוותים וסטריאוטיפים על פני ייצוגים ריאליסטים יותר. אנשים לא מבחינים בין מה שקורה במציאות לבין מה שהם רואים על בד הקולנוע. מטופלים רבים נהגו לבקש ממנו שיהפנט אותם כדי שיוכלו לשחזר זיכרונות מודחקים. הוא שאל אותם למה והתשובה הייתה שככה עושים בסרט שלוש פנים לחווה. לדעתו הבעייה העיקרית בהוליווד היא שברוב הסרטים אין הבחנה בין מחלת נפש לסכיזופרניה. רק בשנים האחרונות התחילו להגדיר את הסכיזופרניה עצמה בצורה שמתחילה להיות נכונה. מתוך 400 סרטים הכוללים תיאור של טיפול פסיכיאטרי לדעתו רק בחמישה הועבר תיאור נכון. אחד מהם הוא "מעולם לא הבטחתי לך גן של וורדים" . בקולנוע מרבים לבלבל בין פיצול אישיות לסכיזופרניה ולקשר אלימות עם סכיזופרניה.
אינגמר ברגמן הבמאי היחיד שלא מואשם בעשיית עוול לפסיכיאטריה, בסרטו הנקרא פנים מול פנים מ-1975 מגיש בצורה רגישה, בו נצפית האירוניה הטרגית של פסיכיאטרית הסובלת ממחלות נפש. השחקנית ליב אולמן הנשואה לפסיכיאטר אחר, שניהם מצליחים בעבודתם אך לאט ובצורה מייסרת האישה מתדרדרת להתמוטטות. היא נרדפת על ידי תמונות ורגשות מעברה עד שלבסוף אינה יכולה לתפקד לא כאישה לא כרופאה ולא כאינדיבידואל. הסרט ארוך מאוד אך מהווה חוויה מקצועית המהווה כלי למידה לסטודנטים לקולנוע ולפסיכיאטרים.
היות ובעולם המודרני כיום יש הכרה בחשיבות התמיכה הנפשית להתמודדות בחיי היום יום, ונמצא יותר ויותר אנשים הפונים לקבל תמיכה ועזרה נפשית, חלקם סליברטאים. יוצרים כיום בעשרים שנה האחרונות סרטים שיענו לציפיות הציבור, כך שהמטפל מוצג בצורה חיובית ובניגוד לכל התפיסות הסטריאוטיפיות. המטפל מתקשר ,מחליף מקומות ישיבה עם המטופל, מאפשר הימצאותם של טעויות טיפוליות,הוא יודע מה נכון אבל ממתין לרגע המתאים לטפל בבעיה. אינו כופה ומשתלט על המטופל ונותן מקום לביטוי רגשי ויודע כיצד להציב גבולות. דואג לאווירה טיפולית, לריהוט נעים בחדר, ומתחבר למטופל באופן ספונטאני. כמו גם מוצג כאדם המתייעץ עם צוות.
התיאורים החיוביים של המטפלים בסרטים משמשים את המטפלים למקור למידה ולהפקת לקחים. הפסיכיאטריה בסרטים היום מתוארת כמקצוע מדעי, מובן, הנותן טיפול יעיל למצבי החולי המיוצגים בצורה חיה בסרטים. נפלאות התבונה לדעת גאברד מצליח להביא תיאור נאמן יותר של הסכיזופרניה. הוא מראה שאדם הסובל מסכיזופרניה יכול להיות מקסים מבחינה רוחנית במובן שיוכל להרים תרומה חשובה בתחומו האקדמי, ליצור קשרים מלאי הבנה, לעזור לתלמידים. הסרט מדגיש כי ישנם מטופלים שיכולים לחזור לתפקד למרות המחלה, יכולים ללמוד להשתלט עליה ולטפל בה כפי שחולה סוכרת לומד לטפל במחלה שלו. הסרט מציג את התרופות כיעילות כפי שהן מוצגות גם בסרט "הכי טוב שיש" עם ג'ק ניקולסון.
הסרטים מתמקדים בהבנת הדינאמיקה של המחלה , הלוגיקה שבשפתו של החולה, הבנת הרבדים המחשבתיים העמוקים המביאים אותו לעוות בחשיבה ובתפיסה. הסרטים בתקופה זו משמשים את היוצרים להעביר מסר חברתי ולהציג את הסטיות האנושיות והפחדים הנצורים באדם. המסר מועבר באמצעות המטפלים העוסקים בטפול בחולי הנפש. אין ספק כי בדור האחרון עברה הפסיכיאטריה שינויים מפליגים, ההישגים בביוכימיה, בגנטיקה, בהדמיה מוחית, הצעידו את המקצוע קדימה ופתחו פתח לתקווה חדשה לאותם חולים הסובלים מהפרעות נפשיות שהוכחו כיום כמחלות של המוח.
נראה שהידע והתחכום שהפסיכיאטריה מציעה מתחילים לחלחל גם אל הציבור, ומבחינה זו, הקולנוע הוא פורץ הדרך. כך קרה שגיבור "קן הקוקייה" הנאבק בממסד הפסיכיאטרי הפך, רבע מאה לאחר מכן, ב" הכי טוב שיש ", לחולה חביב ופתוח, המודה – אם כי בחצי פה – שהשיפור המדהים חל בו במידה מסוימת בזכות הטיפול הפסיכיאטרי – פרמקולוגי. ( האם אכן מקרי הוא שאת שתי הדמויות הקיצוניות הללו מגלם אותו שחקן – ג'ק ניקולסון? ).
ואכן, אנדרסון במאמרה One flew over the psychiatric unit: model illness and the media מסיקה כי מערכת הבריאות צריכה לשאוף ולהשפיע על תעשיית הסרטים להציג את הפסיכיאטריה בצורה חיובית כדי להכחיד את הסטיגמה של המטופלים.